אם המילים האלה מגיעות באיחור, זה מכיוון שקשה לכתוב אותן. היית ידידתי היקרה, וסטיוארט היה בעלי היקר. עכשיו את חולקת את אותו יום השנה עם סטיוארט, בהפרש של שנה. אולי אתם נפגשים איפשהו, מי יודע? את ממשיכה לחיות בליבנו ובמחשבותינו, מאירה באור מקסים.
פגשתי אותך בתיכון כשהיינו בנות אחת עשרה והתיידדנו דרך סילבי. התאספנו ב"חדר היהודי", במהלך אסיפות הבוקר הנוצריות, כך שנוכל להיכנס בזמן הודעות ההנהלה. אכלנו את ארוחות הצהריים הארוזות שלנו והתרועענו במועדון הנוער היהודי המקומי. הרגשת מאד טבעי שם, רוקדת לצלילי להקה חיה.
ראיתי אותך גדלה בגיל העשרה עם חוש טבעי כיצד להתנהג בחברה (savoir faire). בעת שביקרתי אותך ואת סילבי באולפן הקיבוץ שלכם, מעיין צבי, היית בטוחה בעצמך, אדם עצמאי. את וסילבי כבר ידעתן שתחזרו לגור בישראל. כאשר החלטתי לגור בישראל, את ועמי כבר הייתם נשואים וגרתם בבת ים.
מאוחר יותר עברתם לכפר סבא, זו היתה הבחירה הטבעית גם עבור סטיוארט ועבורי כשחיפשנו דירה גדולה יותר, וכשרובין נולד, את ועמי הייתם הבחירה הטבעית שנבקש אתכם להיות הסנדקים. הסכמתם בשמחה. הייתם סנדקים נפלאים ואוהבים ועמי הינו עדיין.
כאשר זמננו בישראל תם, היה לי כל כך קשה לעזוב אותך, סטפי, אבל שמרנו על קשר. את ועמי ביקרתם, ואיכשהו הבלוג הפך למפגש יומיומי, שבו צחקנו ושיתפנו פעולה. היית הצלמת, שיתפת בנדיבות את התמונות היפות שלך (עם זכויות יוצרים) ואני כתבתי שירים יומיים שקיבלתי השראה על ידי המגוון הרחב של הנושאים שלך. כמה נפלא לראות את התמונות שלך עכשיו באתר האינטרנט הנפלא הזה ומוצגות בגלריה!
בכל מקום שהיינו, היינו כולנו נפגשים. בחגים, בביקורים שלך באנגליה, בבלוג, בסקייפ, תמיד היינו ממשיכות מהיכן שהפסקנו, עם צחוק. אנחנו מתגעגעים אלייך, סטף, אדם יפה מבפנים ומבחוץ.