רצון לטייל בעולם התפתח אצל סטפני ועמי בהדרגה וכך גם תחביב הצילום של סטפני. בתחילה, לקראת סוף שנות ה-70 הם ביקרו את משפחתה של סטפני באנגליה והחלו לטייל ברחבי האי הבריטי.

במהלך השנים, ההעזה והנסיון של שניהם גדלו והם החלו לטייל ביעדים רחוקים ואקזוטים יותר כצפון אמריקה בתחילה ואח"כ אפריקה, דרום אמריקה ויבשות אחרות. היכן שהיה אפשרי הם טיילו בכוחות עצמם ברכב שכור. במקומות בעייתיים יותר הם טיילו עם רכב נהג ומדריך צמוד. עובדה זו אפשרה להם להיחשף בצורה בלתי אמצעית לילידי המקום במדינות השונות.

תהליך קביעת היעד לטיול פעל כך: עמי העלה רעיון לטייל ליעד כלשהו (בתחילה בתוך אנגליה והאי הבריטי ובהמשך גם באירופה ובעולם) ולאחר מחקר ודיונים סטפני אימצה אותו בדרך כלל. במשך שנים רבות, במהלך כל טיול, סטפני היתה הצלמת הראשית וגם היתה מחליטה על אתרים/אירועים מיוחדים במדינת היעד (כולל בתי מלון). לאחר מכן עמי היה מתכנן את פרטי הטיול.

אחת מתכונותיה המיוחדות של סטפני היתה שבכל טיול היא צילמה הרבה צילומים (גם לפני העידן הדיגיטלי). כך, כשמסתכלים באלבומים, יש בכל אלבום כזה סיפור מפורט של הטיול. בהמשך, עם הגעת המצלמות הדיגיטליות והטלפונים הסלולריים היא כבר צילמה אלפי תמונות שרובן היה מאד מעניין ואיכותי.

גם בארץ היא צילמה, כהרגלה, הרבה תמונות.  בנוסף, סטפני אהבה לשוטט ברחבי תל אביב-יפו יחד עם חברה ושתיהן היו מצלמות מראות רחוב ואנשים מעניינים.

היא נהגה לומר שצילום זה כמו ציור מבחינת הקומפוזיציה. היה לה חוש טבעי לזהות מראות מיוחדים ולתפוס מצבים של אוביקטים בתנועה שנעלמו תוך שניות אך נותרו בצילום. בנוסף, היתה לה יכולת לסרוק את הסביבה ולזהות מצבים/אנשים/חיות שרוב האנשים היו מחמיצים. היא ידעה לצלם אובייקטים דוממים כמו סלעים, עצים, צמחים תוך שילוב ביניהם והתמונה שהתקבלה היתה מעין ציור נפלא של הטבע.

היא אהבה והעריכה יופי ו/או משהו מיוחד וחריג: נוף, אדם מיוחד, מבנה מיוחד או היסטורי ולמצוא את זווית הצילום האופטימלית. אך מכיוון שאהבה לתעד כל דבר מעניין, גם אם הוא לעיתים קשה לצפיה, היא לא נרתעה מלצלם אותו, כגון: שריפת גופות בהודו, מומיות  בקברים פתוחים בפרו, גולגלות של נזירים בכנסיות וקתדרלות, החיים בעוני קשה בכפרים בהודו, קמבודיה, דרום אפריקה ועוד.

בנוסף, היתה לה סימפטיה לתושבים הילידים במדינות השונות וכבוד ורצון עז להבין את מנהגיהם ודתם. לכן, היא היתה תמיד מעונינת לבקר גם בכפרים ובמקומות נידחים ולשוחח עם התושבים (בד"כ באמצעות המדריך שליווה אותם), לבקר בבתיהם כשהיה אפשרי, בבתי התפילה ובמקדשים שלהם ולשתות או לאכול דברים שלפעמים היו “לא שגרתיים”.

היתה לה תכונה נוספת: אומץ לב וקור רוח נדיר. למרות מגבלות פיזיות מסוימות (בחילות במהלך שיט ולפעמים בטיסות, רגישות לרעש, זיהום) כשהתעורר הצורך, היא נכנסה לסוג של פוקוס ושלווה שסייעו לה להתגבר על מצבים אלה, וכך היא התגברה על החשש הטבעי לטייל במקומות "בעייתיים" או מאתגרים.

פעמים אחדות היו בטיולים מסוימים פעילויות חריגות עוקבות תוך פרק זמן קצר וקרה שבפעילות הראשונה סטפני לא הרגישה טוב אך לאחר התאוששות קצרה היא לא ויתרה על הפעילות השניה: (בהוואי – שיט בסירת זודיאק באוקינוס סוער לצפיה בלבה רותחת הזורמת לתוך האוקיינוס השקט ולמחרת טיסה במסוק, באי ונקובר בקנדה – טיסה במטוס ימי ואח"כ שיט בסירה קטנה לצפות בלוויתנים).

פעילויות נוספות בהן סטפני ועמי נטלו חלק היו: טיסה במסוק שנחת על פלטפורמה צפה בלב השונית הגדולה באוסטרליה, נחיתה במסוק על קרחון בניו זילנד, טיסה במסוק מעל מפלי האיגואסו, טיסות במטוסים זעירים ונחיתות על רצועות דשא ללא מגדל פיקוח, שיט בנהר שורץ קרוקודילים בפפואה גיניאה החדשה, ביקור בפסטיבל הגדול בעולם בהודו "הקומבה מלה" (כ-240 מיליון איש במשך 45 יום בעיר אללהאבאד ב-2019) ועוד.

סטפני אהבה לקנות פריטי אמנות אתנית (פסלים, מסכות שבטיות, חפצי אמנות שונים) משבטים/אנשים ילידים בכל מקום שביקרה (פפואה גיניאה החדשה, שבטים בברזיל באמזונס, מקסיקו, פרו, אי הפסחא, אבוריג'ינים באוסטרליה, מסאי בזנזיבר, עמים ילידים ("אינדיאנים") בארה"ב, ועוד ועוד. (הדירה שלנו נראית כמו מוזיאון).

כמו כן היא מאד אהבה פילים ונהגה לאסוף אותם בכל מקום בעולם בכל הגדלים, הצבעים והחומרים שניתן להעלות על הדעת. האוסף בבית מונה למעלה מ-80 פילים.

היו לנו עוד תכניות רבות לביקורים במדינות שונות, אולם המחלה של סטפני קטעה תכניות אלה.