ערב טוב ותודה רבה שהגעתם היום לכאן,
אני נרגש מאד, אפילו יותר מהפעם הקודמת, לראות כל כך הרבה בני משפחה, חברים חברות ומכרים, ומוזמנים רבים נוספים שהגיעו הערב במיוחד לאירוע פתיחת תערוכת הצילומים הנפלאים של אשתי סטפני כהן ביום הולדתה. אני שמח מאד שתערוכה זו נותנת במה נרחבת לצילומיה ומתמקדת באנשים מעניינים ומיוחדים מכל קצווי תבל שסטפני ואני פגשנו במהלך טיולינו באופן שמעטים באים במגע בקירבה כזו וגם מראים את העוצמה, הרגישות וכשרון הצילום הנדיר והמיוחד שהיה לה.
לפני שאתחיל לספר על סטפני ופועלה, אני מבקש להודות לכמה אנשים מיוחדים שהודות להם אני ניצב כאן: ראשית ללירון הרשקוביץ, יו"ר העמותה "לצאת מהקופסא", הנמצא עכשיו בניו יורק, שהיה מעורב בכל האספקטים של התערוכה ועזר מאד לקדם אותה, לאילנה כרמלי-לנר המיוחדת במינה אוצרת הגלריה, שזכיתי בכך שהיתה מעורבת בכל אספקט בתערוכה החל מבחירה בצילומים המיוחדים, עיצוב חלל הגלריה, דרך כתיבת הטקסטים ועוד, ולמיכל סדן אשת יחסי ציבור המדהימה, אחראית על נושא התקשורת והעיתונות של התערוכה, שסייעה רבות עם האנרגיה האדירה שלה וקשריה הרבים לקידום התערוכה בכל ערוץ אפשרי בתקשורת.
בנוסף, אני מוקיר תודה גדולה לאניה שני היקרה, המנכ"לית הקודמת של הטרמינל, שהעלתה, בפגישתנו הראשונה ביולי לפני שנה, את הרעיון לקיים תערוכות צילום עם התמונות של סטפני ביום הולדתה וגם להנציח אותה ע"י קריאת הגלריה על שמה. ולבסוף, לאריאל בן דודי היקר הפועל בהתנדבות בוועד המנהל של העמותה "לצאת מהקופסא" אשר היה זה שיצר את הקשר ביני לבין אניה.
ראשית, אני חייב לספר לכם שאני מודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי לחלוק עם סטפני יותר מ-47 שנים נפלאות יחד. שנים של אהבה גדולה וחוויות מדהימות עם אישה מיוחדת במינה.
סטפני ואני טיילנו ב-50 מדינות. אהבנו מאד לטייל בעולם, ו"לגלות" מדינות, עמים ושבטים נידחים בקצווי תבל. אני מדגיש את המילה "לגלות" מכיוון ששנינו היינו תמיד מאד סקרנים לגבי כל מקום אליו הגענו, ורצינו לראות ולהכיר יותר את החיים האמיתיים של האנשים במקומות הנידחים והאקזוטיים ביותר. כבר בתחילת הטיולים התברר שסטפני הינה צלמת מוכשרת מאד באופן טבעי שאהבה מאד לצלם, ולכן הצילומים שלה כל כך מיוחדים עם אלמנט של "וואו". אני עדיין זוכר כיצד תמיד אורו עיניה כאשר זיהתה אוביקט צילום מיוחד. היא היתה מאד זריזה בהבנת וזיהוי סיטואציות מיוחדות וב"תפיסת" אותו רגע של אדם מיוחד, חיה או תופעת טבע שנעלמו כהרף עין אך נשארו מתועדים אצלה במצלמה או בטלפון הסלולרי.
ישנו שוני רב בין צילום נופים לבין צילום של אנשים. בשניהם נדרשים כישרון, קומפוזיציה, תאורה, איזון ועוד. השוני הגדול ביניהם הוא שבצילום נופים, בין אם זה, הר, נחל, ים וכד' אין אינטראקציה עם האוביקט. בצילום אנשים צריך כמובן לזהות "אוביקטים" מעניינים, לדעת איך לגשת אליהם וליצור עימם חיבור כדי שיענו לבקשה לצלם אותם ויותר מכך: לסטפני היתה היכולת לגרום לאנשים לרצות שתצלם אותם ופעמים רבות ביחד איתה. אילנה, אוצרת התערוכה, מתארת זאת היטב, ואני מצטט: "הצילום עבורה היה שיחה שקטה גם כאשר לא הייתה שפה משותפת, היא ידעה להקשיב דרך המבט, להרגיש את הדופק של המקום, וליצור מרחב בטוח שבו האדם מולה יכול פשוט להיות. הפשטות הזו, הכנות, היא שהופכת את צילומיה לנוגעים כל כך". היא הקרינה חום וידידות כלפי כל מי שפגשה ולכן מי שיסתכל בתמונות שבאתר האינטרנט שהקמתי לזכרה, יכול להתרשם כיצד אנשים מממקומות שונים בעולם שמחו להצטלם בחברתה. במקומות מסוימים – אם זה ביפן, הודו ,פפואה גיניאה החדשה ועוד מקומות, אפילו נעמדו לידה, ללא הזמנה מצידה וצילמו או הצטלמו איתה.
בנוסף, היה לה רצון עז להכיר ולהבין כיצד חיים התושבים במדינות השונות תוך כיבוד מנהגיהם ודתם והיתה מעונינת תמיד לבקר בכפרים ובמקומות נידחים ולשוחח עם התושבים, לבקר בבתיהם כשהיה אפשרי, בבתי התפילה ובמקדשים שלהם וגם, בעת הצורך, לאכול מאכלים לא שגרתיים…
טיילנו במקומות קונבנציונליים אך גם במקומות מאתגרים למדי, חלקם בשולי הציביליזציה. מקומות מסוימים היו ללא חשמל או מים זורמים. סטפני נראתה עדינה ושברירית, אך במצבים קשים או מסובכים, היתה קשוחה, אמיצה וקרת רוח וכך התגברה על מכשולים במהלך חלק מהטיולים שהרבה אנשים לא היו אפילו חושבים לעשות. היא לא רצתה להחמיץ שום חוויה. להלן כמה מקרים:
בשנת 2006 טיילנו בפפואה גיניאה החדשה. ביקרנו אצל שבטים נידחים שההגעה אליהם התאפשרה אך ורק במטוסים קטנים מאד כך שכל אחד מאיתנו יכול היה לקחת מטען אישי במשקל של עד 10 ק"ג. מטוסים אלה המריאו ונחתו על רצועות דשא ללא הכוונת מגדל פיקוח כלשהו וללא שום שירותי נמל תעופה. ביקרנו גם אצל שבטים ששכנו על גדות נהרות. באחד הביקורים סירתנו נתקעה על שרטון וסטפני ואני יחד עם שאר חברי הקבוצה נאלצנו לרדת למים ולדחוף את הסירה למים עמוקים יותר. לאחר שעלינו בחזרה לסירה ושטנו מספר דקות, זיהינו במים קרוקודיל באורך משוער של כ-7 מטר…
בשנת 2010 טיילנו בהוואי. החוויה המיוחדת והמטורפת שעשינו אי פעם, היתה להצטרף למה שנקרא Lava Boat: עלינו על סירת זודיאק קטנה ומהירה עם שני אנשי צוות ושני תיירים. הסירה שטה כמה עשרות ק"מ לאורך חופי האי הגדול בהוואי כדי לראות כיצד לבה רותחת מהר הגעש הפעיל באי נשפכת בתעלה תת-קרקעית לאוקיינוס השקט. הסירה שטה במהירות רבה מעל גלים גבוהים למדי. כשהגענו למקום ראינו ענני גזים רעילים מיתמרים מעל וחום מי הים באותו מקום הגיע למעלה מ-40 מעלות! ניתן היה לצפות בזרם הלבה כשהוא פורץ מפעם לפעם בינות עננים אלה. לצערינו, סטפני לא חשה בטוב מהגלים ומתנודות הסירה וחלתה במחלת ים. בעקבות זאת נאלץ הקפטן לקצר את השיט ולחזור על עקבותיו. למחרת בבוקר, סטפני לא ויתרה על טיסה במסוק שהזמנו מראש ועלינו על המסוק שטס מעל האי הגדול וגם מעל אותו מקום שם נשפכת הלבה הרותחת בו ביקרנו ערב קודם לכן. הפעם הטיסה עברה בשלום …
בשנת 2019 טיילנו בהודו ותכנית הטיול שלנו השתנתה מעט וכך הגענו לפסטיבל הגדול בעולם בהודו "הקומבה מלה" (באותה שנה הגיעו לשם כ-240 מיליון איש במשך 48 יום). קשה לתאר את כמות האנשים שהיתה שם על גדות הגנגס, בתוך המים, בתוך סירות ובאלפי האוהלים בחוף. גם שם התקהלו סביבנו הרבה אנשים וביקשו לצלם ולהצטלם איתנו.
כל המקרים שתיארתי לעיל צולמו וחלקם הוסרט והם נמצאים באתר האינטרנט על סטפני וכל מי שמתעניין יוכל לצפות בהם בקלות. כמובן שבאתר נמצאים אלבומי תמונות וסרטונים רבים נוספים.
בנוסף, באוסטרליה טסנו במסוק מעל השונית הגדולה ונחתנו בלב האוקינוס על אסדה צפה, בניו זילנד נחתנו במסוק על קרחון, בברזיל טסנו במסוק מעל מפלי האיגואסו. ביקרנו בפטגוניה, באי הפסחא, באיי גלפגוס, בדר. אפריקה ובמפלי ויקטוריה בזימבבואה, ביפאן, בסין ובמקומות רבים נוספים. שטנו בנהרות האמזונס, המקונג, היאנגצה, הזמבזי,המיסיסיפי, ועוד.
סטפני אהבה והעריכה יופי ו/או משהו מיוחד וחריג: אם זה נוף, אדם או חיה מיוחדת, מבנה היסטורי או מיוחד מבחינה אדריכלית, וידעה למצוא את זווית הצילום האופטימלית. אך מכיוון שאהבה לתעד כל דבר מעניין, היא צילמה גם תמונות שניתן לתארן כ"קשות לצפיה": כגון שריפת גופות בהודו, מומיות בבגדיהן בקברים פתוחים בפרו, גולגלות של נזירים בכנסיות, עוני קשה בכפרים בהודו, בקמבודיה, בברזיל, באפריקה, ובעוד מקומות.
היא אהבה לקנות פריטי אמנות אתנית (פסלים, מסכות שבטיות, חפצי אמנות שונים) משבטים ואנשים ילידים בכל מקום בו ביקרנו: ילידים בפפואה גיניאה החדשה, שבטים בברזיל באמזונס, מקסיקו, פרו, אי הפסחא, אבוריג'ינים באוסטרליה, מסאי בזנזיבר, וכו'.
כמו כן היא מאד אהבה פילים ופגשנו חלק מהם בספארי בדר. אפריקה ובבוצואנה, ובמקום מקלט בלאוס. כפועל יוצא מכך, סטפני אהבה לקנות פילים מכל רחבי העולם בכל הגדלים, הצבעים והחומרים שניתן להעלות על הדעת. האוסף בביתנו מונה למעלה מ-80 פילים.
בנוסף לפעילויות אלה, סטפני אהבה לעסוק באמנות – היא ציירה בצבעים אקריליים על קנבס וציוריה מעטרים עד היום את כל קירות ביתנו. אנשים רצו לרכוש את ציוריה אך היא סירבה מכיוון שלא יכלה להיפרד מהם…כמו כן עסקה ברישומים, בקולאג'ים ומעט במוזאיקה.
בנוסף לתחביביה כצלמת וכאמנית, סטפני היתה מתנדבת וריכזה את נושא ההתנדבות במשך שנים רבות במשרד עו"ד GKH בו עבדה, בעיקר בסיוע למועדונית משפחתית לילדים בסיכון של עירית ת"א ביד אליהו. המועדונית מהווה תחליף להוצאת ילדים מביתם בהם תפקוד ההורים לקוי ופועלת ברצף מסיום הלימודים בבתי הספר ועד השעה 19:00, חמישה ימים בשבוע. הילדים מקבלים שם ארוחה חמה, העשרה, עזרה בהכנת שיעורי בית ועוד. סטפני פעלה בכמה מישורים: ראשית, עזרה לילדים במועדונית בהכנת שיעורי בית באנגלית ובמתמטיקה. שנית, ניהלה וגייסה את מערך העובדים מהמשרד להגעה למועדונית וסיוע בפעילויות השונות שם. ובנוסף, גיוס ושריון כספים מתקציב המשרד השנתי כדי לסייע בפעילויות נוספות מעבר לכספי עירית ת"א כגון חוגי העשרה, טיולים, שיפור התנאים הפיזיים במועדונית וגם פעילויות במשרד עו"ד עצמו בהם אירחו את ילדי המועדונית למסיבות בפורים, פסח וחגים נוספים.
פעילותה ההתנדבותית נמשכה כ-16 שנים בין 2020-2004. בשנת 2013 היא פרשה לגמלאות. אולם גם לאחר מכן היא הוסיפה להמשיך להתנדב והגיעה ביזמתה וע"ח זמנה הפרטי למועדונית עד שנת 2020 (כשהקורונה פרצה). היא אף המשיכה מבחוץ בפעולות שתדלנות והפעלת קשרים מול הנהלת המשרד לגיוס כספים למועדונית…
סטפני אהבה לעזור לבני משפחה, חברות ולאנשים בעבודה. היא הייתה מעין "כותל המערבי" ללא מעט אנשים, שהיו באים למשרדה במהלך העבודה ו"שופכים את ליבם" בפניה. בנוסף, היא סייעה ותמכה בקולגות בעבודה ומחוצה לה שהתמודדו עם בעיות נפשיות, חלקן קשות מאד.
להלן כמה עובדות על סטפני:
היא נולדה באנגליה והיתה בת יחידה. היתה לה ילדות מאד מאושרת בחיק משפחתה. בגיל 7 עברה עם הוריה לעיירה סאות'אנד, הנמצאת כ-60 ק"מ מזרחית ללונדון. היא היתה פעילה במועדון הנוער היהודי בעיירה ובגיל 14, לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, צעדה לאורך כ-42 ק"מ במשך כ-8 שעות, יחד עם חברותיה ממועדון הנוער היהודי בעיר, במטרת איסוף כספים למען רכישת אמבולנס למד"א.
בגיל 16 עזבה את התיכון באנגליה והחלה לעבוד במרקס אנד ספנסר והתקדמה במהירות ובגיל 19 לערך קודמה למשרת קניינית אופנה. היא אהבה מאד את עבודתה ששילבה אופנה, טקסטיל, בגדים וצבעים.
ב-1973 הגיעה ארצה, יחד עם חברתה הטובה סילביה, כמתנדבות בקיבוץ מעין צבי למשך חצי שנה. לאחר שחזרו לאנגליה פרצה מלחמת יום כיפור. בעקבות המלחמה סטפני עלתה לארץ ב-4/1975. סטפני היתה ממש ציונית. היא החלה לעבוד ככתבנית אנגלית בבנק כללי סניף ת"א זמן קצר לאחר עלייתה ארצה. באותו בנק עבדתי כבר מספר שנים קודם לכן וכך נפגשנו ומאז מעולם לא נפרדנו…
לאחר חתונתנו, אחד מאיתנו נאלץ לפרוש מהעבודה בבנק עקב מדיניות הבנק שאסרה על אנשים נשואים לעבוד יחד באותו סניף. עקב כך היא פרשה לאחר חתונתנו ב-1977 והחלה לעבוד כמזכירה בחברת יבוא חלקי אלקטרוניקה ומשם עברה בשנת 1986 למשרד עו"ד קליינהנדלר את הלוי. היא החלה לעבוד שם כמזכירה אך במהלך השנים תפקידה הלך והתרחב כשהבחינו ביכולותיה וכישוריה. היא מונתה למנהלת המשרד ובנוסף עסקה בפעילויות נוספות. בשנת 2001 המשרד התאחד עם משרד עו"ד גרוס והפך למשרד עו"ד בין הגדולים בארץ בשם GKH. שם היא קודמה לתפקיד עוזרת לשותף המנהל וגם מנהלת שיווק ומארגנת כנסים מטעם המשרד. בנוסף לכך, כפי שציינתי מקודם, היא ניהלה ונטלה חלק מטעם המשרד בפרויקט ההתנדבותי של עובדי המשרד במועדונית.
סטפני היתה אהובה מאד על כל מי שהכיר אותה. היא ידעה להתחבר עם אנשים שונים מאד זה מזה באופיים ובתחומי התענינותם. היה לה חוש הומור מפותח ותמיד פרגנה לאנשים ולא היה בה גרם של קנאה באנשים אחרים. היא היתה מאד צנועה ומעולם לא חשבה להציג את הצילומים שלה, אז אני מקווה שהיא סולחת לי עכשיו על יוזמתי… מישהי מחברותיה קראה לה נשמה טהורה ואני סבור שזו הגדרה מדויקת של מי שהיתה…
לפני סיום, אני שוב מבקש להפנות את תשומת לבכם לאתר האינטרנט הגדול והמושקע על סטפני שהקמתי בעזרתו הרבה של זאב ליאק המומחה לבניית אתרים. למי שעדיין לא נכנס לאתר, הנכם יכולים להכנס לאתר ע"י סריקה בטלפון שלכם של מדבקת קוד QR המצויה ליד שמה של סטפני בחלק העליון של חזית הגלריה. באתר יש אלבומי תמונות וגם סרטוני וידיאו של הטיולים שלנו וכמובן פרטים נוספים וצילומים של ועל סטפני ופעילותה כציירת וכמתנדבת.
ודבר אחרון אך חשוב מאין כמוהו: אני מבקש להזכיר את 50 החטופים בעזה שעדיין עוברים גיהנום יום יום. אני מקווה ומתפלל שהסאגה הנוראה הזו תסתיים במהרה. אמן!
תודה רבה לכם שוב ואני מקווה שתיהנו מהתערוכה.